למה מלחמה?

למה מלחמה? למה אנחנו ממשיכים להילחם? לאבד את היקרים לנו ולהיכנס למעגל השכול? להיקרע זה מזה? למות? למה היצר האנושי מלא בהרסנות שאין לה סוף? המלחמה תופסת כל אחד מאיתנו בנטיותיו האישיות, הנפשיות? יש את אלו שרוצים להמשיך, ואת אלו שרוצים להפסיק. יש את אלו שחווים ניצחון ואת אלו שחווים הפסד, תהא התוצאה אשר תהא.

בימי המלחמה הקשים הלכתי ללמוד, מה שמסייע לי להתמודד. למדתי על פרויד ועל הכתבים שכתב לאורך חייו על מלחמה. חווית המלחמה העסיקה את פרויד לאורך חייו ויצירתו, במיוחד לאור חוויותיו מתקופת מלחמת העולם הראשונה והמתח הגובר לקראת מלחמת העולם השנייה. פרויד אמנם נפטר שלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמה העולם השנייה, אך בכתביו נראה כי כמעט צפה את העומד להתרחש. מעניין להבין כי פרויד תיאר במהלך שנות כתיבתו כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה בהבנתו כי המלחמה אינה אירוע חיצוני בלבד, אלא ביטוי לקונפליקט פנימי עמוק בנפש האדם. את המשפט הזה צריך רגע להבין לעומק, לחזור עליו, להפנים אותו. המלחמה אינה אירוע חיצוני בלבד, אלא ביטוי לקונפליקט פנימי עמוק בנפש האדם. התובנה הזו מסבירה במשפט אחד מדוע תמיד היו מלחמות, ותמיד ימשיכו להיות מלחמות. אנחנו לא מיוחדים, לא בהכרח חיים על חרבנו, לא מקדשים את המוות. המלחמה היא לנצח ביטוי של קונפליקט תוך נפשי. האתגר, לשיטתו, הוא לא רק למנוע מלחמה באמצעים פוליטיים, אלא להבין ולהתמודד עם הכוחות הנפשיים המניעים אותה (וברור שזה לא תמיד אפשרי, לכו תשכנעו את פוטין שיסתכל פנימה לתוך נפשו כדי להבין מדוע הוא ממשיך להילחם. אבל גם לזה פרויד מתייחס בהמשך). ראייה זו רלוונטית במיוחד להבנת ההשלכות הנפשיות של מלחמה על הפרט והחברה גם בתקופתנו, כאן בישראל.

במאמרו ״ארעיות״ (on transience) שכתב ב-1916, פרויד טוען שדווקא הארעיות והחלופיות של הדברים היפים בחיים מעניקה להם את ערכם המיוחד. פרויד מתאר כי אירועים קשים באים וחולפים, הכל ארעי, גם הנוף היפה וגם המלחמות הקשות. הם יגיעו, יחלפו ויחזרו שוב, כמעגל הטבעי של הטבע, ועל כן עלינו לצפות להם. המלחמות קורות משום שהנפש מורכבת מיצרים, אחד מהם הוא תוקפנות. אנחנו לא רוצים להיות רעים, אבל יש בתוכנו דחף להרס, ועל הדחף להגיע לפורקן. רעיון זה מהדהד גם ב"תרבות בלא נחת" (1930), שם הוא מתאר את המתח המתמיד בין דחפי החיים והמוות, ואת האופן שבו התרבות האנושית מנסה לאזן ביניהם:

״המלחמה הציבה את היצריות שלנו עירום ועריה, התירה מכבלים את הרוחות הרעות שבתוכנו, שהאמנו שבמשך מאות שנים הצלחנו לרסן. היא חזרה והקטינה את מולדתנו והפכה את האדמה האחרת לזרה ורחוקה. היא גזלה מאיתנו דברים כה רבים שאהבנו, והראתה לנו איך הדברים שהיו בעינינו יציבים, הם בני חלוף״ (פרויד, 1916, עמ׳ 90).

גם במאמרו "למה מלחמה?" (1933), שנכתב כתכתובת עם איינשטיין, פרויד מציע ניתוח עמוק של שורשי האלימות והתוקפנות האנושית. הוא מצביע על הקשר בין דחף המוות לבין הנטייה האנושית למלחמה, ומדגיש כיצד התרבות מנסה - ולא תמיד מצליחה - לרסן את הדחפים ההרסניים הללו. פרויד כותב לאיינשטיין שקידומה של התרבות היא קידום הפסקת המלחמה, משום שהוא מאמין כי בכוחה של תרבות, של ידע, של רעיונות, של יצירה – לרסן את התוקפנות הנפשית:

״ולפי שעה, רשאים אנו לומר לעצמנו כי כל שיש בן מן המקדם את התפתחותה של תרבות יש בו גם מן הפועל נגד המלחמה״ (פרויד, 1933, עמ׳ 18).

במאמר פרויד מציג ניתוח מעמיק של הפרדוקס החברתי בהקשר של אלימות ומלחמה. בעוד שהחברה האנושית פיתחה מנגנונים מתוחכמים לריסון אלימות בין יחידים - כמו מערכות משפט, חוקים, ונורמות חברתיות - מנגנונים אלה נכשלים באופן שיטתי כשמדובר בקונפליקטים בין קבוצות גדולות או מדינות. הוא מסביר שדווקא אותם כוחות פסיכולוגיים שמחזקים את הלכידות בתוך הקבוצה (כמו הזדהות קבוצתית וסולידריות), עלולים להגביר את העוינות כלפי קבוצות חיצוניות. זהו מה שהוא מכנה "נרקיסיזם של ההבדלים הקטנים" - הנטייה להדגיש הבדלים מינוריים בין קבוצות ולהשתמש בהם כבסיס לעוינות.

כפתרון אפשרי, פרויד מציע מהלך כפול: ראשית, חיזוק הקשרים הרגשיים בין בני אדם מעבר לגבולות לאומיים ותרבותיים. הוא מאמין שככל שאנשים יפתחו הזדהות רגשית עם ה"אחר", כך יפחת הסיכוי לאלימות המונית. שנית, הוא מדגיש את חשיבות חיזוק התבונה והרציונליות כמשקל נגד לדחפים האלימים. פרויד מאמין שהאינטלקט, למרות חולשתו אל מול הדחפים הראשוניים, יכול בהדרגה להשיג שליטה גוברת על החיים הנפשיים. הוא רואה בתהליך התירבות (Civilization) תהליך אבולוציוני שבו האינטלקט מתחזק באופן הדרגתי על חשבון הדחפים הפרימיטיביים. עם זאת, פרויד נשאר מפוכח לגבי הסיכויים להצלחת מהלך זה בטווח הקצר. הוא מכיר בכך שהדחפים האלימים הם חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי, ושתהליך השינוי יהיה ארוך ומורכב.

תוך כדי שפרויד מנסה להבין את שורשיה של המלחמה והיצר האנושי להילחם, הוא כותב רבות על אובדן ואבל, ועל הכניסה והיציאה של הליבידו ממעגל זה כעבודה נפשית כואבת וקשה. הקשר בין מלחמה לבין אבל ואובדן מקבל ביטוי עמוק במאמר "אבל ומלנכוליה" (1917), שנכתב בצל מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה פרויד מבדיל בין אבל, שהוא תהליך המתרחש בעקבות אובדן של אדם אהוב ויקר, לבין מלנכוליה, שהיא דומה למה שאנו מכנים ״דכאון״. בעוד שבאבל האובדן קשור לאדם אהוב, במלנכוליה האובדן קשור באני. קיימת כתיבה רבה על מאמר זה, ולכן ארצה להתייחס בעיקר להיבט של האבל. פרויד מכנה את תהליך הפרידה מאדם אהוב ״עבודת האבל״ והוא מכנה זאת כך משום שמדובר בעבודה: מתישה, מפרכת, עבודה. בשביל להצליח להיפרד מהאדם האהוב, אנחנו צריכים להגביר את העיסוק בו. נכין אלבום, נסדר תמונות, נעלה זכרונות. רק כך, נצליח לייצר את הפרידה הראויה בה האדם האהוב הופך לזכרון חי בתוכנו. איבדנו הרבה אנשים יקרים מאז פרוץ המלחמה, חיילים, כוחות בטחון, אזרחים. האובדן הוא מאסיבי וכואב, וכך גם השיקום. יש לנו הרבה מאוד עבודת אבל לבצע. ובכל זאת, מילה על מלנכוליה בתקופת מלחמה. רבים מאיתנו מצאנו את עצמנו כואבים, עצובים, אפילו בוכים לנוכח המצב במדינה. זה הגיוני מאוד. אנחנו חווים אובדן של מהות, של תקווה, של רעיון. כאשר האובדן הוא קולקטיבי ומסיבי, החברה כולה נדרשת להתמודד עם תהליכי אבל מורכבים, ורובנו יכולים להתחבר לצער על אובדן המולדת, הערכים והדרך. האובדן הזה יכול להכניס אותנו לדכדוך ואפילו דכאון, להגביר את חוסר החשק, את אובדן האמונה. יש את אלו שזקוקים לפתרון ממשי והם בוחרים לעזוב את הארץ, ויש את אלו שנשארים וממשיכים להילחם. כל בחירה היא מפלט, והיא קשורה במנגנונים הכי עמוקים של ההתמודדות שלנו בעתות מצוקה.

כתיבתו של פרויד על מלחמה מציגה תמונה מורכבת של הנפש האנושית בהתמודדותה עם הרס ואובדן. בעוד ש"למה מלחמה?" חושף את המתח הבלתי פתור בין דחפי החיים והמוות המניעים את האנושות לעבר הרס, "אבל ומלנכוליה" מאיר את המחיר הנפשי של אובדנים אלו ואת הקושי לעבד אותם. המלנכוליה, כתגובה פתולוגית לאובדן, משקפת את מה שפרויד מתאר ב"תרבות בלא נחת" - את חוסר היכולת של התרבות האנושית להכיל ולווסת את דחפי המוות שבתוכה. אולם דווקא ב"ארעיות", הטקסט הפיוטי והאינטימי ביותר מבין כתביו על מלחמה, פרויד מציע נחמה מסוימת: ההבנה שהארעיות והאובדן הם חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם, ושדווקא מתוך ההכרה בכך יכולה לצמוח משמעות חדשה. הדיאלקטיקה הזו, בין הרס לבנייה, בין אובדן להתחדשות, מהדהדת לאורך כל כתביו של פרויד על המלחמה ומציעה מבט עמוק על הקשר בין הטראומה הקולקטיבית לבין העיבוד הנפשי האינדיבידואלי.

*טקסט שנכתב בהשראת קורס ״פרויד לימי מלחמה״ של המכון הפסיכואנליטי בהנחייתה של דודי בלאט.

בבליוגרפיה

פרויד, ז' [1930] 1968: "תרבות בלא נחת", בתוך: זיגמונד פרויד, מבחר כתבים ה׳, תרגום: א' בר, תל אביב: דביר, עמ' 118 – 184.

פרויד, ז' [1933] 1968: "מלחמה למה?", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי, תרגום: א' בר, תל אביב: דביר, עמ' 7 - 18.

פרויד, ז' (1917). "אבל ומלנכוליה", בתוך: זיגמונד פרויד, מבחר כתבים ה׳, תרגום: אדם טננבאום, תל אביב: רסלינג 2008, עמ' 7 - 28.

פרויד, ז׳. (1916). ״ארעיות״, בתוך, בתוך תרבות, דת ויהדות: כתבים נבחרים, כרך ה’, הוצאת רסלינג.